<h1>פסקי הרי"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז מ"א ע"ב] איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה רבי יוחנן אמר אסורה דהא לא ביטלה הגוי וריש לקיש אמר מותרת מסתמא בטולי מבטל לה מימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, הא שברי ע"ז אסורין. לא תימא הא שברי ע"ז אסורין, אלא אימא צלמים עצמם אסורים. וסתמא כרבי מאיר. ומקשה, ולרבי יוחנן מדרבי מאיר נשמע לרבנן, לאו מי אמר רבי מאיר כל הצלמים אסורין ושברי צלמים מותרין, ע"ז לרבנן נמי היא אסורה שבריה מותרין. הכי השתא, התם אימור עבדום אימור לא עבדום, ואם תמצי לומר עבדום השתא כשנשתברה אימור ביטלום. אבל ע"ז דודאי עבוד מי יימר דביטלום הוי ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף כ.</h2>
[ע"ז מ"ז ע"ב] אמר רב המשתחוה לבית חבירו. פירוש, בית הוא תלוש ולבסוף מחובר וכל תלוש ולבסוף מחובר לענין ע"ז כתלוש דמי. והא אנן בנה תנן. דמשמע דוקא אם עשה לשם ע"ז אז נאסר אבל בהשתחויה לחוד לא. בנה אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא בנה. פירוש, תנא דמתניתין דתני בנה אע"פ שעדיין לא השתחוה לו, נאסר בהנאה. וקסבר ע"ז אסורה מיד אע"פ שלא נעבדה. ורב אמר השתחוה אע"פ שלא נבנה לשם ע"ז, כיון שהשתחוה לו נאסר. אי הכי שלשה, ארבעה הוו כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה חד הוא חשיב להו חד. פירוש, בין בנה ולא השתחוה ובין השתחוה ולא בנה, לענין ביטול דין אחד להם שאם היה של גוי צריך שיבטלנו הגוי ואם היה של ישראל אסור עולמית.
